אני לא פוחדת לנסות דברים במטבח. אין לי שום בעיה לאלתר, לשנות או להחליף משהו במתכונים. תמיד היה לי מספיק בטחון ביכולות הקולינריות שלי ואף פעם לא פקפקתי ביכולת שלי להצליח במה שאנסה. אבל אז בא המקרון והוכיח לי אחרת. בפעם הראשונה שניסיתי להכין ניגשתי לזה בנונשלנטיות השמורה לאנשים חסרי יראת כבוד. היה פלופ גדול…
אני לא ממש אוהבת שוקולד לבן. כלומר, לאכול שוקולד לבן. אני מכורה לשוקולד מריר, אני מחבבת שוקולד חלב במידה אבל קוביות של שוקולד לבן יכולות להיות מונחות מולי ואני לא ארגיש בשום דחף לבדוק את טעמן. מצד שני מוס על בסיס שוקולד לבן, גנאש שוקולד לבן וגלידה עם שוקולד לבן לא ישארו במקרר שלי יותר…
לפעמים יש סלוגן (ויקיפדיה אומר שהתרגום הוא סיסמה, פחחח…) שנקלט ונחרש ואיש אפילו לא זוכר מאיפה הוא בא. למשל, גם יפה וגם אופה, או: תשאירו משהו לאורחים, וכמובן, אחד הקליטים שבהם: לימון מוסיף המון. ואכן, הרבה מאכלים, כשמוסיפים להם לימון, מקבלים טוויסט טעים. אני לא חשבתי שלימון יסתדר עם שוקולד לבן, אבל כבר יצא שניסיתי…
עוד בחודש הפרג, נתקלתי במתכון הזה ושמרתי אותו במועדפים שלי. תכננתי אבל פשוט לא יצא לי להכין. ואז הגיע אתגר הלימון והחלטתי שיש לי על מה להתבסס. כשתרגמתי את המצרכים הסתבר שמדובר בכמויות אדירות של חמאה ולי באופן אישי, קשה עם זה. בחנתי גם את המתכון המקורי עליו התבססו וגם שם היתה כמות בלתי נסבלת…
טליה העבירה לי את העונג המפוקפק משהו לכתוב על עצמי עשרה דברים. אז למרות שלא הלכתי לעבודה היום, והתכוונתי למצוא זמן לכתוב, הגעתי לכמעט חצות ועדיין הרשומה שלי בחיתוליה (זה היה אתמול). הנה הדבר הראשון שאני יכולה להגיד על עצמי: כשאני צריכה לעשות משהו, אני צריכה להכנס לזה. אני חושבת על העניין, אני קוראת כל…
בּוּבּעלֶ'ה 